עבודת הקֹהלות התחילה במרץ 2021 בנסיעה מחוץ לעיר. תחת אופוריית החיסונים, החיים-האמיתיים החלו לשוב למסלולם, נדרשנו לחזור לסטודיו, לתיאטרון, למוזיאון – נבהלנו והחלטנו לברוח.

חשנו במוזרותו של הרגע, בקריסה של המובן, בכאב גדול. כאמניות פרפורמנס ידענו שההזדמנות האומנותית של הרגע הזה היא לשהות ולהשתהות בו, ויותר מזה – לעשותו למיתוס. ברחנו מספר פעמים למרחב פסטורלי-מוגן ושם התאמנו על קֹהלוּת; חשבנו על האקלים של היצירה, על אמנות ככהונה ועל מפגש עם קהל – כטקס.

 

בשובנו לעיר, התמקמנו במקלט תת-קרקעי על מנת לעשות חזרות לקראת פסטיבל: עבודות שונות שהתפתחו זו לצד זו, אבל לא רק כאיי-שמש של ביטוי אישי, אלא מתוך התמסרות להשפעה הדדית, אקולוגיה של משמעות שיתופית שמאפשרת חתימה אישית, קבוצתית ובהלחמים שונים.

בעודנו מתחבאים מתחת לאף, קיימנו מפגשי חוג אמנים סודי, שבמסגרתו אמנים רבים ושונים התמסרו בנדיבות להיות קהל לחזרותינו. כרתנו ברית לקיים את האירוע האמנותי, כמופיעים וכקהל, ביחד, מתוך מחויבות משותפת. 

 

לבסוף, הקֹהלות התכנסו בפני קהל חי במשך שלושה ערבים במוזיאון בת ים לאמנות במסגרת פסטיבל צוללן 2021. אירוע טקסי המורכב ממופעים שונים שנשזרו יחד ומשיטים פנימה והחוצה, בין הלבד והיחד, בחלל ובזמן התיאטרוני-מוזיאוני.

​

כעת, לפניכן, מזכרת מתוקה, ובעיקר הצעה לעבודת קֹהלות שגם אתן מוזמנות לקחת בה חלק: אני מציעות לכן לקרוא את ספר קֹהלת לרווחת רוחכן האקזיסטנציאליסטית, ובה בעת לצפות בסרטונים השתולים בתוך הטקסט המקראי, ומתעדים את מסע עבודת הקֹהלות. התחילו לקרוא, ולחצו על הפסוקים המוזהרים בתוך הטקסט.